במשך עשורים, מעגל הלמידה של דייוויד קולב (Kolb) היה בגדר "פרה קדושה" בחינוך. כולנו מכירים את הדיאגרמה בעל פה: חוויה, רפלקציה, המשגה והתנסות. אבל בינינו? כשנכנסים למרחב מייקרים (Makerspace) תוסס, או כשהתלמידים שקועים בפרויקט STEAM מורכב, המעגל הסטרילי של קולב מרגיש לעיתים מנותק, כללי מדי, ולעיתים קשה ליישום בשטח. אילוסטרציית AI של קולב ומוריס TL;DR / Meta Description: מעגל הלמידה 2.0: נפרדים מהמודל הסטרילי של קולב ומאמצים את השדרוג של מוריס (2020) ללמידה התנסותית. גלו איך לייש

למה "מצוינות" היא מילה גרועה, ואיך STEAM, רגישות תרבותית ושפה נכונה מייצרים שייכות אמיתית. דלת פתוחה לחדר ריק קראתי לאחרונה מאמר נוקב במגזין "Science". סטודנטית מרקע מוחלש תיארה איך התקבלה לתוכנית יוקרתית ב-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). היא הייתה נרגשת. זו הייתה ההזדמנות שלה, "הרגל בדלת" שכולם מצפים לו. אבל מהר מאוד היא גילתה שהדלת נפתחה לחדר ריק. אף אחד לא הסביר לה איך הדברים עובדים. לא היה לה מנטור זמין. היא הרגישה זרה, וכשנתקעה, קולגות אמרו לה "שאולי היא פשוט לא

האם לשים את האמפתיה בצד? בכל קורס בעיצוב או בלמידה מבוססת-פרויקטים יש רגע שחוזר על עצמו: מישהו מציע לפתוח ב״מפת אמפתיה״. זו כבר כמעט ברירת מחדל - אות פתיחה המסמן תחילתו של תהליך עיצוב אנושי. אנחנו מתבקשים להבין את המשתמש, להזדהות עם הצורך, להרגיש את הבעיה. זו התחלה יפה, כנה, אנושית. אבל כמו כל כלי שהפך לחובה, גם האמפתיה עלולה להפוך לשגרה. ברגע שהיא מצטמצמת לשלב ראשון בתהליך, היא מאבדת את היכולת לערער. אמפתיה שלא נושאת שאלות - היא רק תבנית של נימוס, וזה על קצה המזלג הפוליטיקה

לפני שלושה ימים ישבתי עם חברה טובה, מרצה לתולדות האמנות בבצלאל. מרצה עם מוניטין של מי שמאמינה באמת בסקרנות ובחופש המחקר - לא רק בתיאוריה. שנים היא עודדה סטודנטים לבחור נושא שאף אחד לא חקר. לפעמים אפילו נושא שהיא עצמה לא מכירה. כי כך בדיוק נראית למידה חיה: לסטודנט יש אתגרים, למרצה יש שאלות, והדיאלוג ביניהם בונה ידע חדש והבנה. ואז הגיעו מחוללי ה-AI. והיא התאהבה בהם היא לא חששה שמישהו יחליף אותה, אלא כדי ״לסייע״. בפועל - חלק מהסטודנטים ראו ב-AI קיצור דרך. במקום להשתמש בו כדי להר

כשאנחנו מדמיינים "מהפכת STEAM" בבית ספר, אנחנו רואים את התמונה הנוצצת: מדפסות תלת-ממד מזמזמות, תלמידים מרכיבים רובוטים, והתרגשות של יצירה במסדרונות. זהו החלום, והוא בהחלט חלק מהסיפור. אז בואו נדבר על הפיל שבחדר, כי הסיפור האמיתי, זה שקובע אם המהפכה תצליח או תהפוך לאוסף גאדג'טים שצוברים אבק, מתרחש במקום אחר לגמרי: בחדר המורים. מסע STEAM הוא קודם כל מסע אנושי של שינוי. הוא דורש מאיתנו, המחנכים, לפרק את המבנים המוכרים של "מורה" ו"שיעור" ולהרכיב אותם מחדש. וזה? זה מורכב. אמ;לק -

המפה נולדה לפני כ־3 שנים מתוך צורך לעשות סדר בכאוס. איך אוספים את כל הקצוות של למידה מייקרית - ציוד, פדגוגיה, קהילה ותכנון - למסגרת אחת...

למידה מייקרית ו-STEAM אינם מודלים מתחרים. הם שילוב עוצמתי שמשלים זה את זה, יוצר למידה הוליסטית, ומכין את התלמידים בצורה המיטבית לעתיד. זה הזמן לאמץ את החיבור הזה: לראות בלמידה המייקרית זירה טבעית ליישום עקרונות STEAM, וב-STEAM הזדמנות להעמיק את הלמידה מתוך עשייה ולחלץ ממנה את העומק הדיסציפלינרי.

למה אמפתיה כל כך קריטית בתהליך הפיתוח? מהן הדינמיקות הפסיכולוגיות והחברתיות שמאחוריה? ואיך מטפחים אותה בכיתה, כדי שהתלמידים שלנו יוכלו ליצור פתרונות שלא רק עובדים, אלא גם נוגעים ומשנים?

איך הופכים את מיומנויות המאה ה-21: חשיבה ביקורתית, שיתוף פעולה, פתרון בעיות ומיומנויות נוספות למשהו יישומי בכיתה? המרחב המייקרי מציע לנו...