הפוליטיקה של האמפתיה

האם לשים את האמפתיה בצד?

בכל קורס בעיצוב או בלמידה מבוססת-פרויקטים יש רגע שחוזר על עצמו: מישהו מציע לפתוח ב״מפת אמפתיה״. זו כבר כמעט ברירת מחדל - אות פתיחה המסמן תחילתו של תהליך עיצוב אנושי.

אנחנו מתבקשים להבין את המשתמש, להזדהות עם הצורך, להרגיש את הבעיה. זו התחלה יפה, כנה, אנושית. אבל כמו כל כלי שהפך לחובה, גם האמפתיה עלולה להפוך לשגרה. ברגע שהיא מצטמצמת לשלב ראשון בתהליך, היא מאבדת את היכולת לערער. אמפתיה שלא נושאת שאלות - היא רק תבנית של נימוס, וזה על קצה המזלג הפוליטיקה של האמפתיה.

---

אמ״לק: 

אמפתיה היא כלי חשוב בלמידה ובעיצוב, אבל כשהיא הופכת למתודה קבועה היא מתחילה להחליף חשיבה.

השאלה איננה האם להיות אמפתיים, אלא מתי לעצור ולשאול גם את מה שלא נעים לשאול.

אמפתיה וערעור הם אינן הפכים - הן מערכת איזונים שממנה נולד לומד חכם באמת.

---

מה קורה כשההקשבה מחליפה חשיבה

מערכות חינוך וחדשנות אימצו את האמפתיה כבסיס לתכנון למידה ובצדק. היא מאפשרת להכניס את האדם למרכז, לשמוע, להבין, לחוש. אבל כשהיא הופכת לשפה ניהולית, היא מתחילה להחליף את המחשבה בביטחון רגשי. במקום לשאול שאלות חדשות אנחנו ממלאים טפסים, ובמקום להבין מורכבות אנחנו מייצרים הזדהות מהירה. האמפתיה, שנועדה לפתוח את החשיבה, מתחילה לסגור אותה.

מתי לשים את האמפתיה בצד

דווקא כשאנחנו מתמודדים עם בעיות אמיתיות - סביבתיות, כלכליות או מוסריות, אנחנו נדרשים לשאול שאלות שאינן תמיד אמפתיות במובן הרגשי, אך כן אמפתיות במובן הערכי.

• האם הפתרון נותן מענה ליותר מאדם אחד?

• האם הוא באמת נדרש או רק נעים?

• האם כבר ניסו את זה בעבר, ומה למדו?

• האם הוא נכון כלכלית, סביבתית, מוסרית?

אלו אינן שאלות שמחממות את הלב, אך הן חלק מלמידה מחושבת יותר - אמפתיה שמכוונת לאדם, אך רואה גם את המערכת כולה.

כשהרגש קובע את גבולות השיח

אנחנו נמצאים בעידן שבו רגש הפך למטבע תקשורתי, גם למידה מושפעת מהשפה הזו. מי שמזדהה מהר נחשב ״אכפתי״, ומי ששואל נתפס כ״ציני״. כך נוצרה מערכת שבה רגש מכתיב לגיטימציה, והדיון הביקורתי נעלם בשם הרגישות. זהו השדה הפוליטי של האמפתיה - לא מה אנחנו מרגישים, אלא איך משתמשים ברגש כדי לקבוע מה מותר לחשוב. 

ברגע שזה קורה, האמפתיה מפסיקה להיות גשר ומתחילה לתפקד כגדר שקופה: הכול נראה רך, אבל בפנים אין תנועה.

אמפתיה אמיתית היא לא רגש - היא אחריות. להבין, לשאול, ולדעת מתי כל אחד מהם צריך להוביל.

מערכת איזונים, לא בלמים

אמפתיה איננה אויב, והיא גם איננה ערך עליון. היא חלק ממערכת איזונים עדינה בין רגש לחשיבה, בין הקשבה לערעור. בתהליכי למידה ותכנון אנחנו נדרשים לדעת לא רק להרגיש את האחר, אלא גם לשאול עליו שאלות, גם כשהן אינן נוחות. אמפתיה אמיתית איננה עומק של רגש, אלא רוחב של הקשבה - הקשבה גם למה שמערער אותנו, מבלי להשתיק בשם “הרגישות”.

הסכנה איננה באחידות מחשבתית אלא בבלימה של מחשבה אחרת. בעולם שבו השיח הרגשי הפך למנגנון חברתי חזק, עצם השאלה עלולה להיתפס כהתקפה. אבל למידה חופשית - כמו גם יצירה חופשית - זקוקה דווקא למקום שבו מותר לשאול גם כשלא נעים. זה לא עניין של אומץ אישי, אלא של בריאות חינוכית: מרחב שבו סקרנות וערעור אינם נתפסים כעוינות, אלא כהוכחה להבנה עמוקה יותר.

מרחב מייקרי כדיאלוג מערער

המרחב המייקרי הוא הדגמה חיה של מערכת האיזונים הזו.

זהו מרחב בטוח לשאלות, אבל לא סטרילי. מקום שבו לומדים לשאול באומץ, לא רק בנימוס. הלמידה בו מביאה את הלומד והמנחה כאחד לשהות באי-וודאות, לטעות, לבחון, לפרק. זו אינה רק סדנה ליצירה חומרית - זו מעבדה לפירוק הנחות, למחשבה ביקורתית ולחיבורים חדשים בין רגש, טכנולוגיה ואדם. במרחב כזה, אמפתיה איננה הסוף של השיח אלא תנאי ההתחלה שלו: היא מאפשרת להקשיב, אבל גם לקבל ביקורת. לומדים בו איך לנסח שאלה קשה מבלי לחשוש, ואיך להתמודד עם ערעור מבלי להירתע. זו אמפתיה שמבינה שהבנה הדדית איננה ויתור, אלא פתיחה של דיאלוג.

בסביבה חינוכית שבה לעיתים מורגשת השתקה - פוליטית, תרבותית או מוסדית - למידה מייקרית מציעה חלופה שקטה אך עיקשת: חופש לשאול, להתנסות, ולערער מתוך אחריות. זהו מרחב שבו לא נדרש ציות, אלא תעוזה; לא רגש בלבד, אלא גם סקרנות. תפקידנו כמנחים הוא לטפח את המתח הזה - לאזן בין החמלה שמחברת לבין הספק שמניע. כי רק שם, בין ההזדהות לערעור, נולד לומד חכם באמת.