בינואר 2026 הטיל מכון ברוקינגס (The Brookings Institution), אחד ממוסדות המחקר המשפיעים בעולם, פצצה בלב השיח החינוכי. הדוח החדש שלהם, " A New Direction for Students in an AI World " , הוא לא עוד מסמך טכני המהלל את החדשנות, אלא "כרטיס צהוב" ברור לתעשייה שמגלגלת מיליארדים. לאחר שנה של מחקר "פרה-מורטם" (ניתוח סיכונים עתידי) שכלל למעלה מ-500 משתתפים מ-50 מדינות, וסקירה של עשרות מחקרים. החוקרים הגיעו למסקנה חד-משמעית: בנקודת הזמן הנוכחית, הסיכונים בשימוש ב-AI בחינוך עולים על התועלו

במשך עשורים, מעגל הלמידה של דייוויד קולב (Kolb) היה בגדר "פרה קדושה" בחינוך. כולנו מכירים את הדיאגרמה בעל פה: חוויה, רפלקציה, המשגה והתנסות. אבל בינינו? כשנכנסים למרחב מייקרים (Makerspace) תוסס, או כשהתלמידים שקועים בפרויקט STEAM מורכב, המעגל הסטרילי של קולב מרגיש לעיתים מנותק, כללי מדי, ולעיתים קשה ליישום בשטח. אילוסטרציית AI של קולב ומוריס TL;DR / Meta Description: מעגל הלמידה 2.0: נפרדים מהמודל הסטרילי של קולב ומאמצים את השדרוג של מוריס (2020) ללמידה התנסותית. גלו איך לייש

למה "מצוינות" היא מילה גרועה, ואיך STEAM, רגישות תרבותית ושפה נכונה מייצרים שייכות אמיתית. דלת פתוחה לחדר ריק קראתי לאחרונה מאמר נוקב במגזין "Science". סטודנטית מרקע מוחלש תיארה איך התקבלה לתוכנית יוקרתית ב-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). היא הייתה נרגשת. זו הייתה ההזדמנות שלה, "הרגל בדלת" שכולם מצפים לו. אבל מהר מאוד היא גילתה שהדלת נפתחה לחדר ריק. אף אחד לא הסביר לה איך הדברים עובדים. לא היה לה מנטור זמין. היא הרגישה זרה, וכשנתקעה, קולגות אמרו לה "שאולי היא פשוט לא

האם לשים את האמפתיה בצד? בכל קורס בעיצוב או בלמידה מבוססת-פרויקטים יש רגע שחוזר על עצמו: מישהו מציע לפתוח ב״מפת אמפתיה״. זו כבר כמעט ברירת מחדל - אות פתיחה המסמן תחילתו של תהליך עיצוב אנושי. אנחנו מתבקשים להבין את המשתמש, להזדהות עם הצורך, להרגיש את הבעיה. זו התחלה יפה, כנה, אנושית. אבל כמו כל כלי שהפך לחובה, גם האמפתיה עלולה להפוך לשגרה. ברגע שהיא מצטמצמת לשלב ראשון בתהליך, היא מאבדת את היכולת לערער. אמפתיה שלא נושאת שאלות - היא רק תבנית של נימוס, וזה על קצה המזלג הפוליטיקה

לפני שלושה ימים ישבתי עם חברה טובה, מרצה לתולדות האמנות בבצלאל. מרצה עם מוניטין של מי שמאמינה באמת בסקרנות ובחופש המחקר - לא רק בתיאוריה. שנים היא עודדה סטודנטים לבחור נושא שאף אחד לא חקר. לפעמים אפילו נושא שהיא עצמה לא מכירה. כי כך בדיוק נראית למידה חיה: לסטודנט יש אתגרים, למרצה יש שאלות, והדיאלוג ביניהם בונה ידע חדש והבנה. ואז הגיעו מחוללי ה-AI. והיא התאהבה בהם היא לא חששה שמישהו יחליף אותה, אלא כדי ״לסייע״. בפועל - חלק מהסטודנטים ראו ב-AI קיצור דרך. במקום להשתמש בו כדי להר

יש רגעים בפרויקט שבהם דווקא האנרגיה והכוונה הטובות מתקשות להתהפך לתנועה. לא כי הרעיון איננו ראוי, ולא כי הצוות ״לא מספיק רציני״, אלא מפני...

כשאנחנו מדמיינים "מהפכת STEAM" בבית ספר, אנחנו רואים את התמונה הנוצצת: מדפסות תלת-ממד מזמזמות, תלמידים מרכיבים רובוטים, והתרגשות של יצירה במסדרונות. זהו החלום, והוא בהחלט חלק מהסיפור. אז בואו נדבר על הפיל שבחדר, כי הסיפור האמיתי, זה שקובע אם המהפכה תצליח או תהפוך לאוסף גאדג'טים שצוברים אבק, מתרחש במקום אחר לגמרי: בחדר המורים. מסע STEAM הוא קודם כל מסע אנושי של שינוי. הוא דורש מאיתנו, המחנכים, לפרק את המבנים המוכרים של "מורה" ו"שיעור" ולהרכיב אותם מחדש. וזה? זה מורכב. אמ;לק -

הצצה לתפיסה פדגוגית שיכולה לשנות את פני החינוך בתי הספר של היום מצהירים על הכנת הלומדים לעולם של מחר - עולם שמשתנה בקצב מסחרר שדורש חשיבה גמישה, חשיבה יצירתית וגמישות מחשבתית כמו גם יכולת לתת מענה לבעיות מורכבות בזמן קצר. אך כמה מורים באמת חשים שהמערכת מאפשרת להם לעשות זאת, כאשר הלמידה בפועל עדיין נראית פעמים רבות כפי שנראתה מאז המהפכה התעשייתית: שורות וטורים, הקניית ידע מוכתב שמתכנס לקבלת ציון הישגי, לעיתים נראה למידה התנסותית שמצטמצמת לחיקוי "מאסטר" ללא מקום למחשבה מקורית?

המפה נולדה לפני כ־3 שנים מתוך צורך לעשות סדר בכאוס. איך אוספים את כל הקצוות של למידה מייקרית - ציוד, פדגוגיה, קהילה ותכנון - למסגרת אחת...