אתגרים והזדמנויות: הסיפור האמיתי מאחורי מסע ה-STEAM בבית-הספר
- Lidor Perez
- 5 בנוב׳
- זמן קריאה 3 דקות
כשאנחנו מדמיינים "מהפכת STEAM" בבית ספר, אנחנו רואים את התמונה הנוצצת: מדפסות תלת-ממד מזמזמות, תלמידים מרכיבים רובוטים, והתרגשות של יצירה במסדרונות. זהו החלום, והוא בהחלט חלק מהסיפור.
אז בואו נדבר על הפיל שבחדר, כי הסיפור האמיתי, זה שקובע אם המהפכה תצליח או תהפוך לאוסף גאדג'טים שצוברים אבק, מתרחש במקום אחר לגמרי: בחדר המורים.
מסע STEAM הוא קודם כל מסע אנושי של שינוי. הוא דורש מאיתנו, המחנכים, לפרק את המבנים המוכרים של "מורה" ו"שיעור" ולהרכיב אותם מחדש. וזה? זה מורכב.
אמ;לק - TL;DRהאתגר האמיתי ב-STEAM הוא לא טכנולוגי, אלא אנושי: הקושי האמיתי הוא לגרום למורים מדיסציפלינות שונות לשתף פעולה ולבנות פדגוגיה משותפת. הקונפליקט הוא חלק מהתהליך: מחקרים (כמו MakingSEL) מראים ש"מלחמות טריטוריה" והתנגשויות פדגוגיות הן שלב טבעי והכרחי בבניית צוות. פיתוח מקצועי בודד לא שווה שינוי: אי אפשר לפתור את זה בסדנת כלים חד-פעמית. הפתרון הוא פיתוח מקצועי מתמשך שנותן למורים זמן, ליווי ולגיטימציה להתמודד עם הקושי. התוצר האמיתי הוא קהילת מורים: המטרה הסופית של מסע STEAM היא לא רק תוצרי תלמידים, אלא יצירת קהילת מורים יוצרת שלמדה לעבוד יחד. |
הנתונים ברורים: הקושי לשתף פעולה בין-תחומי הוא "דאגה אוניברסלית, המדווחת במחקרים במדינות ובהקשרים תרבותיים שונים"
אתגר אוניברסלי: אנחנו לא לבד בסיפור הזה
לפני שנצלול פנימה, חשוב לנרמל את הקושי. בתי-ספר בישראל, שמגיעים מהוראה מסורתית ומבוססת-מקצועות, חווים בדיוק את מה שבתי ספר בארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, גרמניה ועוד חווים.
מחקרים מהעולם על הטמעת STEAM מראים תמונה עקבית:
האתגר המרכזי הוא שיתוף פעולה.
האתגר נובע מ"תפיסות שונות" ומהיעדר "שפה משותפת" בין מורים מדיסציפלינות שונות.
רוב ההכשרות מתמקדות בכלים ולא בפדגוגיה.
המעבר מתפקיד המורה ה"מלמד" לתפקיד ה"מנחה" (facilitator) הוא שינוי זהותי עמוק ומאתגר.
הנתונים ברורים: הקושי לשתף פעולה בין-תחומי הוא "דאגה אוניברסלית, המדווחת במחקרים במדינות ובהקשרים תרבותיים שונים".
מקרה בוחן: כש"מייקר" ו"מומחה רגשי" נפגשים
הסיפור הגלובלי הזה מקבל פנים ושמות במחקר פעולה מרתק שנעשה ממש כאן, בליווי מכון מופ"ת, ונקרא MakingSEL. המחקר הזה הוא דוגמה מושלמת, לא מומצאת, לקושי ולפוטנציאל.
הסיפור הוא כזה: שני מרצים מומחים, רועי (מומחה ל-Maker) ואבי (מומחה ל-SEL), התבקשו לבנות יחידה אחת משולבת. על הנייר, זה נשמע מושלם. בפועל, הם נתקלו בכל המחסומים שראינו במחקרים מהעולם:
מלחמות טריטוריה: מהר מאוד עלתה השאלה - של מי הטריטוריה?. למשל, כשהמנחה המייקרי הוביל רפלקציה פדגוגית על התהליך, המנחה הרגשי הרגיש שדרכו לו על האצבעות ופלשו לתחום ה-SEL שלו.
התנגשות פדגוגית: המנחה המייקרי דגל ב"פדגוגיה מייקרית" חדשנית של "למידה מתוך עשייה", וראה בגישה של עמיתו, שהציג מודלים תיאורטיים, "פדגוגיה מיושנת".
בלבול תפקידים: במחקר הישראלי, אחד המנחים ציפה לשיתוף פעולה מלא, בעוד השני הרגיש שהעמית שלו מפריע לו לנהל את החלק "שלו".
המאמר מתאר בכנות את שיא הקונפליקט, את התסכול, ואת הנסיגה של כל אחד חזרה ל"טריטוריה" הבטוחה שלו.
ההזדמנות: הפיתרון הוא (גם) חלק מהבעיה
אבל כאן בדיוק קורה הקסם, וכאן טמונה ההזדמנות האמיתית של מסע ה-STEAM.
הקונפליקט הזה הוא לא כישלון של התהליך; הוא חלק הכרחי מהתהליך.
במקרה של MakingSEL, מה שהציל את הפרויקט לא היה התעלמות מהקונפליקט, אלא ההפך: ההתבוננות בו כחלק מהמחקר. היה להם ליווי (מנחה אקדמית) ומסגרת (מחקר פעולה) שנתנו להם "רשות" לריב, לנתח את הריב, ולבנות ממנו מודל משותף.
הם היו צריכים לבנות קודם כל אמון ו"אובייקט משותף", לפני שהם יכלו לבנות קורס משותף. בסוף התהליך, האמון הזה נבנה. המנחים העידו שהם סומכים אחד על השני, גם בלי לדעת מראש מה השני מתכנן.
וזה, בתמצית, הסיפור כולו.
מסיפור למסקנה: מה לוקחים מזה למסע ה-STEAM הבית-ספרי?
כשאנחנו משיקים תוכנית STEAM, אנחנו מבקשים מהמורים שלנו לעשות בדיוק את מה שרועי ואבי עשו: לצאת מאזור הנוחות, לפלוש לטריטוריות פדגוגיות של אחרים, ולבנות שפה משותפת חדשה.
זה מפחיד, זה קשה, וזה מייצר קונפליקטים.
הפתרון הוא לא עוד "יום השתלמות" על כלי טכנולוגי. הפתרון הוא פיתוח מקצועי מתמשך, ששם את שיתוף הפעולה במרכז..
אנחנו צריכים לתת למורים שלנו את מה שהיה למנחים במחקר:
זמן מוגן: זמן ייעודי ורב לתכנון משותף, לתיאום, וכן - גם לוויכוחים.
ליווי (מנטורינג): דמות שמובילה את התהליך, בדיוק כמו המנחה שליוותה את מחקר הפעולה, שעוזרת לצוות לנווט את הקונפליקטים במקום לטבוע בהם.
לגיטימציה לקושי: להבין שהקונפליקט הוא מנוע לצמיחה, לא סימן לכישלון.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: עלינו להפנים שפיתוח מקצועי בודד אינו מביא שינוי. נדרש כאן תהליך עומק, לא אירוע חשיפה חד פעמי. אחרי שנים של עבודה פדגוגית בסגנון מסוים, אי אפשר לצפות למהפך מיידי. אנחנו חייבים לתת למורים שהות, זמן וכלים להגיע ליעד. המטרה היא לא לדחוק, אלא לאפשר את השינוי בצעדים קטנים ומחושבים. כאן בדיוק הגורמים העוטפים שהזכרנו - הליווי המקצועי, הלגיטימציה, והזמן - הופכים קריטיים. הם הרשת הביטחון שמאפשרת לצוות להתנסות, להיכשל בבטחה, ולצמוח ביחד.
התוצר הסופי של מסע STEAM מוצלח הוא לא (רק) תוצרי תלמידים מדהימים. התוצר החשוב ביותר הוא קהילת מורים יוצרת, בעלת שפה פדגוגית חדשה וייחודית, שלמדה לסמוך אחד על השני.
וזו, חברים, תהיה המהפכה האמיתית.
