הכרזתם על STEM? יופי! תנחשו מה, זה לא מספיק

למה "מצוינות" היא מילה גרועה, ואיך STEAM, רגישות תרבותית ושפה נכונה מייצרים שייכות אמיתית.

דלת פתוחה לחדר ריק

קראתי לאחרונה מאמר נוקב במגזין "Science". סטודנטית מרקע מוחלש תיארה איך התקבלה לתוכנית יוקרתית ב-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). היא הייתה נרגשת. זו הייתה ההזדמנות שלה, "הרגל בדלת" שכולם מצפים לו.

אבל מהר מאוד היא גילתה שהדלת נפתחה לחדר ריק.

אף אחד לא הסביר לה איך הדברים עובדים. לא היה לה מנטור זמין. היא הרגישה זרה, וכשנתקעה, קולגות אמרו לה "שאולי היא פשוט לא בנויה לזה". בסופו של דבר, היא הצליחה - לא בזכות התוכנית, אלא למרות התוכנית ובעזרת פרופסורית אחת שזיהתה את המצוקה שלה במקרה.

הסיפור האישי הזה מסכם את הפער בין גישה (Access) לבין שייכות (Belonging).

TL;DR - אמ;לק

כיצד יוצרים מרחב למידה מכיל (נכון בכל תחום פדגוגי חינוכי)? המאמר מציג ארבעה עקרונות ליצירת מרחב למידה מכיל וטוען כי תוכניות STEM נכשלות אם הן מספקות רק גישה ("רגל בדלת") מבלי לבנות פיגומים ומיומנויות ותחושת שייכות. 

1. הרחבה ל-STEAM: מאפשר נקודות כניסה מרובות מעבר לכישורים טכניים.

2. דחיית "מצוינות": מעבר ממודל מיון מדיר ללמידה מבוססת פרויקטים (PBL) למידה מבוססת בעיות (PrBL) עבור 100% מהתלמידים.

3. רגישות דמוגרפית: יישום פדגוגיה מגיבת-תרבות (CRP) המכירה בהקשר התרבותי והסוציו-אקונומי של התלמיד.

4. שפה שוויונית: שימוש מודע בשפה מכלילה בעברית ככלי לעיצוב תודעה.

במערכת החינוך, אנחנו מדברים המון על "פתיחת דלתות" - להכניס עוד תלמידים ותלמידות למגמות מדעיות, לעודד מצוינות, לטפח את דור העתיד. אבל מה קורה רגע אחרי שהם נכנסים? האם אנחנו בונים סביבה שמאפשרת להם לשגשג, או רק מסמנים "וי" על גיוון? נראה ש-stem זה לא מספיק.

כדי ליצור שינוי אמיתי, אנחנו מאמינים שצריך להפסיק להתמקד ב"מיון" ולהתחיל להתמקד ב"בנייה". בניית סביבה מבוססת על ארבעה עקרונות יסוד:

1. הנדסה, אמנות ומה שביניהם: הכוח של ה-A ב-STEAM

המיקוד המסורתי ב-STEM הוא טוב, אבל הוא רק טוב כי הוא צר. הוא נוטה לקדש מיומנויות אנליטיות מאוד ספציפיות. מה קורה כשמוסיפים "A" – אמנויות (Arts) – והופכים את זה ל-STEAM?

פתאום, המרחב נפתח.

תלמידה שיש לה חוש אסתטי מפותח אבל חוששת מקוד, יכולה לעצב את ממשק המשתמש להיחשף לקוד ולצאת ללמידה. תלמיד שמתחבר לסיפורים, יכול לבנות את הנרטיב סביב פרויקט ומשם לנהל אותו ולהשפיע על התוצאה. ה-A מאפשר אינסוף "נקודות כניסה" ללמידה. הוא מכיר בכך שיצירתיות, עיצוב, חשיבה ביקורתית ואמפתיה הן מיומנויות הנדסיות לא פחות ממתמטיקה. במרחב המייקרי, הפרויקט הוא אף פעם לא רק "טכני" – הוא תמיד גם עיצובי, אנושי ויצירתי.

2. לשבור את תקרת "המצוינות" (כי היא מיועדת ל-20% בלבד)

כשאנחנו אומרים "טיפוח למצוינות", אנחנו מתכוונים ל-20% מהלומדים. נוצרות תוכניות ייעודיות, כיתות מיוחדות ומסלולים נפרדים ששואבים תלמידים חזקים, ומתפחים אותם.

זוהי "הסללה" (Tracking), גם אם הכוונות טובות. היא משדרת ל-80% הנותרים שהמשחק הזה הוא לא בשבילם.

פדגוגיה מייקרית מביאה גישה אחרת. היא לא מחפשת "למיין" את הטובים ביותר; היא שואפת לתת ל-100% מהתלמידים הזדמנות להצליח. בלמידה מבוססת פרויקטים (PBL) או מבוססת בעיות (PrBL), כל אחד ואחת יכולים למצוא את מקומם, לתרום את חוזקותיהם ולהתפתח בקצב שלהם. ההצלחה נמדדת בהתקדמות אישית, בשיתוף פעולה ובתהליך, ולא בציון סופי.

3. רגישות דמוגרפית: לראות את התמונה המלאה

אי אפשר לדבר על הכלה ולמידה בישראל מבלי להכיר במורכבות התרבותית הייחודית שלנו. זהו נושא רגיש, אך הוא בלב העשייה החינוכית.

ההקשרים הם רבים ומגוונים: בתי ספר דו-לשוניים (יהודים-ערבים), בתי ספר משלבים (דתיים-חילונים, או שילוב תלמידי חינוך מיוחד), ומערכות חינוך נפרדות הפועלות זו לצד זו. לכל מסגרת כזו יש רבדים תרבותיים, שפתיים וערכיים משלה.

"רגישות דמוגרפית" היא לא סיסמה. זו ההבנה שלמידה לא מתרחשת בוואקום. זו פדגוגיה אקטיבית (שנקראת בספרות המקצועית Culturally Responsive Pedagogy) שמכירה בכך שהרקע של התלמיד.ה – בין אם הוא תרבותי, לשוני, דתי, או סוציו-אקונומי – הוא לא "בעיה" או "חסם", אלא נכס.

זה אומר להבין את המציאות היומיומית שמחוץ לכיתה :

• להכיר בכך שתלמיד שהוריו ״לא בבית / לא זמינים אף פעם״ לא יכול להציג בפניהם באירוע סיום.

• לראות בילדה שמתפקדת כמתורגמנית להוריה, פיתחה מיומנויות בגרות ואחריות, ולרתום את זה לתהליכי הלמידה.

מרחב למידה מכיל הוא כזה שלוקח בחשבון את התמונה הרחבה הזו בחשבון בעיצוב תוכנית הלמידה. הוא לא מתעלם מהשונות – הוא רואה בה הזדמנות ללמידה עשירה ורלוונטית יותר עבור כולם.

4. כוחה של שפה שוויונית

זה אולי נראה טכני, אבל זה מהותי. במיוחד בעברית.

השפה שבה אנחנו משתמשים מעצבת תודעה. כשאנחנו פונים שוב ושוב רק ב"לשון זכר סתמי", אנחנו, גם אם בתת-מודע, מעבירים מסר. מחקרים מראים שפנייה עקבית בלשון זכר עלולה לגרום לתלמידות להרגיש שהטקסט לא מיועד עבורן.

אנחנו מודעים למורכבות. כתיבה ב"לוכסנים" (תלמיד/ה) יכולה להיות מעייפת, גם לקורא. אבל יש דרכים נוספות. אפשר להשתמש בלשון רבים ("אנחנו נלמד", "אתם ואתן תבנו"), אפשר לפנות ישירות ("בפרויקט הזה, כל אחת ואחד מכם יתנסו..."), ואפשר פשוט להגביר את המודעות.מחקרים אף מראים שפנייה ברבים סתמי ("ענו על השאלות") יעילה בהגברת תחושת השייכות.

במרחב שלנו, אנחנו משתדלים. אנחנו מאמינים ששינוי תפיסתי מתחיל גם בשינוי האופן שבו אנחנו מדברים.

זה לא (רק) על הטכנולוגיה, זה על הפדגוגיה

המעבר מ-STEM ל-STEAM, פירוק מודל המצוינות המדיר, בניית רגישות תרבותית ושימוש בשפה מכילה - כל אלו אינם "תוספות נחמדות". הם הליבה של הפדגוגיה המייקרית.

בבסיסה, התפיסה המייקרית מאמינה שהחדר צריך להיות פתוח לכולם, תמיד. זהו מרחב המאפשר מגוון דעות, רעיונות ודרכי עבודה, שבו הכל נכון ואין "טעות" אלא למידה מתוך התנסות. המרחב הזה הוא הבית הטבעי של ה-STEAM, הוא המקום שבו המדע והטכנולוגיה פוגשים את האמנות והרוח דרך הידיים, והוא זה שמאפשר לנו להפוך את ה"גישה" (הדלת הפתוחה) לתחושת שייכות אמיתית.

הסיפור של הסטודנטית מהמאמר ב-Science הוא קריאת השכמה לכולנו: להכניס תלמידים ותלמידות בשער המעבדה זה השלב הראשון בלבד. האתגר האמיתי הוא להשתמש בכלים וברוח המייקרית כדי לבנות עבורם סביבת למידה תומכת, מכילה, מאתגרת וגמישה. בסופו של יום, STEAM במרחב המייקרי הוא לא סיפור על חומרים ומדפסות תלת-ממד - הוא סיפור על האופן שבו אנחנו מעצבים חוויית למידה שבה כל לומד ולומדת מרגישים נראים.

נ.ב. הדלת הפתוחה והחדר הריק הם לא רק מנת חלקם של התלמידים. הם המציאות היומיומית של המורה שנשלח "להוביל חדשנות". כדי שהחדר לא ירגיש ריק, אנחנו חייבים לבנות פיגומים לא רק ללומדים - אלא גם למי שאמור להנחות אותה.

ממש בימים אלו, כשאני פוגש מורים במוקדי ההכשרה של STEAM ולמידה התנסותית, אני רואה מקרוב איך הפיגומים הללו נבנים (או לעיתים קורסים). בפוסט הבא, נצלול לזווית של המורה: איך הופכים את הבהלה מה"חדר הריק" למרחב של צמיחה משותפת.