למה המודל הכי 'ילדותי' הוא דווקא הבסיס לחשיבה הנדסית רצינית

אם תביטו לרגע על "ספירלת הלמידה היצירתית" של מיץ' רזניק, היא עשויה להיראות במבט ראשון פשטנית. המילים מוכרות: דמיין, צור, שחק, שתף, חשוב... ושוב מהתחלה. יש בזה משהו כמעט נאיבי. אבל המודל הזה רחוק מלהיות גרפיקה על קיר. הוא כלי עבודה עוצמתי שאומץ כבסיס פדגוגי מרכזי, לא בגלל שהוא "חמוד", אלא בגלל שהוא צודק. אז למה המודל הכי 'ילדותי' הוא דווקא הבסיס לחשיבה הנדסית רצינית? המודל מבוסס על תצפית עמוקה על טבע האדם, ולא על תרשים זרימה תיאורטי של מהנדסים.

לפני שנצלול לעומק הפדגוגי ולסיבה שהמודל הזה הוא קריטי ללמידה בכל גיל, אני מזמין אתכם לצפות בדקות הקרובות בהסבר של האיש עצמו, מיץ' רזניק, על הרציונל שמאחורי הספירלה:

בני אדם, לא מכונות

עמוד השדרה של כל פדגוגיה איכותית הוא מעגל הלמידה של קולב. זו האמת הבסיסית: למידה מתרחשת במעגלים של התנסות, תובנה ויישום.

אבל מודלים קלאסיים (כמו תהליך התכן ההנדסי הקשיח) מניחים שהלומד עובד ליניארית: יש בעיה -> מנתחים -> מתכננים -> בונים. זה עובד נהדר בתיאוריה, אבל לא את בוחן המציאות.

אני רואה את זה כבר שנים בהשתלמויות ובחדרי מורים. לא הייתה פעם אחת – אחת! – שבה זה עבד לפי הספר. עמדתי שם, ביקשתי, התחננתי, לפעמים אפילו דרשתי: "חברים, קודם תכנון ראשוני על הדף, רק אחר כך ניגשים לחומרים". זה לא עזר. שניה אחרי שהחומרים הונחו על השולחן, הידיים נשלחו אליהם אוטומטית. וזה לא בגלל שהמורים הם "לומדים רעים" או לא ממושמעים. זה פשוט כי הדחף האנושי חזק מכל הוראה פדגוגית.

בני אדם עובדים מתוך חוסר ודאות, והאינסטינקט שלנו הוא לא לקחת דף ועט, אלא לקחת את החלקים לידיים. רזניק הוא היחיד שנותן לגיטימציה לדחף הזה. המודל מכיר בכך שהידיים שלנו אוספות מידע במילי-שניות של מגע - מידע על חיכוך, משקל ואיזון שהמוח המודע עדיין לא הספיק לעבד. הוא מאפשר לנו להתחיל מ"גמגום" של עשייה, ולא דורש מאיתנו פתרון מוכן מראש.

המלכודת: איפה מסתיים המשחק ומתחילה הלמידה?

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הכי חשובה. הסכנה במודל של רזניק היא להיתפס אליו כ"משחק" בלבד. לתת ללומדים לשחק עם החומרים, ליהנות מהאינטואיציה, ולסיים שם. זה כיף, זה משחרר, אבל אפשר וכדאי להביא את זה ללמידה עמוקה.

התפקיד שלנו הוא לא להפריע למשחק, אלא לדעת בדיוק מתי להתערב כדי להפוך אותו לידע. הקסם מתרחש כשאנחנו מושכים את הלומד משלב ה-Play האינטואיטיבי לשלב של שיפור מודע. איך זה קורה? באמצעות שִיוּם (Naming).

כשלומד בנה משהו שעובד "במקרה", הוא עדיין לא מחזיק בידע. הוא מחזיק במזל. ברגע שאנחנו עוזרים לו לתת שם לתופעה שקרתה ("המנוע עצר כי נוצר חיכוך", "הקוד עבד כי יצרת לולאה") - אנחנו הופכים את החוויה למושג. ברגע שיש לילד מילים ושמות לתהליך שהוא עבר בידיים, הוא יכול לעבור לשלב הבא: אופטימיזציה. הוא כבר לא סתם "מנסה שוב", אלא הוא מתכנן שיפור מבוסס הבנה.

מודל אחד, אינסוף שלבים

היופי בגישה הזו הוא שהיא אגנוסטית לגיל או לרמת המורכבות. מכיוון שזהו מודל שמתבסס על אנושיות ולא על תוכן ספציפי, הוא עובד באותה יעילות בכל שלב:

• בגן הילדים: כשילד מחבר קוביות ומבין שרחב יותר = יציב יותר.

• בחטיבת הביניים: כשתלמיד כותב קוד, נתקל בבאג, ומבין את הלוגיקה דרך התיקון.

• בתעשייה: כשמהנדסים בונים אב-טיפוס מהיר (Prototyping) כדי להבין היתכנות לפני כתיבת המפרט הסופי.

בכל המקרים האלו, התהליך זהה: מתחילים בזיק של דמיון, צוללים למגע עם החומר, ואז - וזה החלק הקריטי - עוצרים כדי להבין מה עשינו, נותנים לזה שם, ומשפרים את זה בצורה מודעת.

הבחירה במודל של רזניק היא לא בחירה בדרך הקלה, אלא להפך - זו הדרך שמאפשרת להתמודד עם הקושי הכי גדול בלמידה: הפחד לטעות והשיתוק מול הדף הריק. המודל נותן את הביטחון להתחיל ולעבוד עם הידיים, ומספק את המסגרת להפוך את עבודת הכפיים הזו לתובנות אינטלקטואליות עמוקות. הוא לא מוותר על ההנדסה, הוא פשוט סולל אליה דרך אנושית יותר.