בונים גשר, או בונים חשיבה?

איך הגדרת בעיה אחת יכולה לשנות מסלול למידה שלם

לשירי, מנחה במרחב מייקרי, יש רעיון. היא רוצה להכניס את התלמידים לעולם הפתרונות המרוכבים, שלרוב הם נחלתם של מהנדסים ומעצבים. היא רוצה שהם יבנו משהו, אבל חשוב לה שהם גם יחשבו. היא עומדת בפני דילמה: איך להציג את האתגר?

בואו נדמיין שתי קבוצות תלמידים, שתיהן יקבלו אתגר דומה, אבל שונה במהות.

קבוצה א': אתגר ממוקד - "בנו גשר חזק"

שירי מציגה את האתגר בפשטות: "תלמידות ותלמידים, המשימה שלכם היא לבנות גשר חזק ממקלות ארטיק ודבק שיעמוד בפני משקל. הפתרון הטוב ביותר הוא הגשר שיחזיק את הכוס הכי כבדה."

הקבוצה ניגשת למשימה בלהט. הם מודדים, גוזרים ומדביקים. הם מתמקדים בטכניקה: איך ליצור חיבור חזק, איך לחזק את המבנה, ואיך להימנע מקריסה. לאחר מספר ניסיונות, הם מצליחים לבנות גשר מרשים. במבחן הסופי, הם מניחים עליו כוסות מלאות בחול, ומוכנים להתחרות.

מה קרה כאן?

• הלמידה הייתה לינארית: הם התמקדו במטרה אחת – חוזק.

• הכישלון היה סופי: אם הגשר קרס, הפרויקט "נכשל". זה יצר תסכול, ולאו דווקא סקרנות.

• היצירתיות נעלמה: הצורך בחוזק עמד מעל כל שיקול אחר, והגשרים נראו דומים אחד לשני, כיוון שהלומדים השתמשו בטכניקות הנדסיות מוכרות בלבד.

• החשיבה הייתה בתוך הקופסה: הם לא שאלו "למה" או "בשביל מי", אלא רק "איך".

בסוף הפרויקט, התלמידים למדו משהו על חוזק מבני וחיבורים וזה נהדר. אבל, ההבנה שלהם נשארה ממוקדת וסגורה. הפוטנציאל הגדול של חשיבה הוליסטית נעלם כיוון שהאתגר כיוון אותם לפתרון יחיד.

שירי הרגישה שהם לא מימשו את מלוא הפוטנציאל.

קבוצה ב': אתגר פתוח - "מצאו פתרון להובלת מים"

לשירי הייתה גרסה נוספת לאתגר. היא הציגה בפני קבוצה אחרת מפה ובה עיר במעלה הר ונחל במורד העמק. "אתם צוות תכנון עירוני", היא אמרה. "עליכם למצוא פתרון יצירתי ובר-קיימא להעברת מים מהנחל לעיר. קחו בחשבון את תוואי השטח, את משאבי הטבע, ואת העובדה שהפתרון שלכם יכול להפוך לאטרקציה שתמשוך תיירים לעיר."

הקבוצה נכנסה מיד לסיעור מוחות סוער. "אפשר לבנות אמת מים כמו הרומאים!" אמר אחד. "אפשר לשאוב את המים עם משאבה סולארית!" הציע השני. "אולי ניצור רכבת כבלים שתישא מיכלים של מים ותעביר אותם גם לאנשים?" הציעה השלישית.

מה קרה כאן?

• הלמידה הייתה אינטגרטיבית: כדי לבחור פתרון, הם נאלצו לשלב ידע ממגוון תחומים: פיזיקה (איך המים זורמים?), הנדסה (איך לבנות מבנה יציב?), קיימות (איזה פתרון הכי ידידותי לסביבה?), כלכלה (איזה פתרון זול יותר?), ואמנות/עיצוב (איך זה ייראה?).

• הכישלון היה חלק מהתהליך: כשניסו לבנות דגם של אמת המים, המים נזלו. במקום לראות זאת ככישלון, הם ראו בכך גילוי. "גילינו שקרטון לא אטום למים! איזה חומר כן אטום? אולי נשתמש בפלסטיק?" הם שאלו.

• היצירתיות פרצה: התוצאה לא הייתה פתרון אחד, אלא שלושה אבות-טיפוס שונים: אמת מים מעוצבת, דגם של משאבה סולארית, ומסלול רכבל.

• החשיבה הייתה מחוץ לקופסה: הם שאלו "למה" ו"בשביל מי", וראו את הפרויקט בהקשר רחב יותר של תועלת חברתית, סביבתית ותיירותית.

כוחה של השאלה הפתוחה

שני הפרויקטים התחילו מנקודת מוצא דומה – מים. אבל הדרך שבה הוצג האתגר יצרה פער עצום בעצימות הלמידה.

כשמגדירים את הבעיה בצורה פתוחה ומורכבת, לא רק בונים גשר, אלא בונים יכולות. התלמידים הופכים לחוקרים, למעצבים, ולפותרים בעיות, שמסוגלים לראות את התמונה הגדולה, להבין קשרים בין תחומים שונים, ולהפוך כישלון לגילוי. זהו המסע מ"מה אני צריך לעשות?" ל"איך אני יכול לפתור את זה באופן הכי טוב שיש?".

לכן, בפעם הבאה שאתם ניגשים לפרויקט, לפני שאתם מציגים את הבעיה, שאלו את עצמכם: האם השאלה שאני שואל פותחת את הראש, או סוגרת אותו? הפוטנציאל ללמידה נמצא לעיתים קרובות לא בפתרון, אלא בדרך אליו.